בין זיכרונות מסבתא לתקיעות שופר מנקודת מבט תחושתית

לפני שלוש שנים, בערוב חיה של סבתי היקרה, הגעתי לבקר אותה.

"מה להביא?" שאלתי.

"תה נענע ועוגיה כזאת שאפשר לטבול, את זה היא הכי אוהבת".

הגעתי לסבתא, מצוידת בפשטות הזאת.

התיישבתי לידה וראיתי את התענוג מהטעם המוכר

שהלך איתי כל ילדותי.

ברגע אחד חזרתי אל חוויה מוכרת וחוזרת מילדות.

בבית של סבתא.

על השולחן בסלון עם כוסות עמוסות עלים טריים

ועוגיות מעשה ידיה.

הריח כבר היה באפי, הטעם והמרקם בפי.

ואפילו הקול שלה עם המנגינה המיוחדת.

רגע קטן וכל כך פשוט, שאדם מן הצד לא יכיר את ערכו.

חוויה שכולה זיכרון חושי צרוב.

בראש השנה בבית הכנסת קול השופר נשמע,

ובבית אותם טעמים טעמים ומראות שחוזרים

ונשנים משנה לשנה.

החושים שלנו,

רושמים ואוספים זוכרים בזיכרון עמוק כל כך שהוא כמעט אינסופי.

החוויה החושית הזאת

נצרבת כמו אות ברית בזיכרוננו.

אם נתבונן רגע בזיכרונות שלנו

נגלה כמה הם צבועים בחוויה חושית עשירה

עוד לפני השכל וקוגניציה, עוד לפני הלידה.

יש בנו מערכת עמוקה.

שרושמת.

שחשה את העולם.

שמספרת את הסיפור שלנו בתוכה.

ואני חוזרת אל עצמי ומבינה,

שבתוך החוויות, הטעמים, הריחות והמראות.

שילדיי גדלים בהם.

נרשמים רשמים עמוקים יותר מכל מילה שאגיד.

ובעוד עשרים שנה- כשהם יכנסו למקום ויריחו ריח תבשיל מוכר,

או ישמעו שיר שנוגן ונוגן בביתם,

תחזור אליהם חוויה שלמה.

עוד ברחם מתפתחת מערכת החישה, וכשאנו נולדים היא באה איתנו לעולם ודרכה אנחנו חווים אותה.

למעשה, אנחנו שבויים בתוכה.

היא כל כך ראשונית, שאנחנו מתקשים לדמיין או להבין שמשהו מרגיש משהו אחר מאיתנו.

ולכן, אפשר עכשיו להבין, איך מבית אחד זהה- יכולות להיות חוויות וזיכרונות שונים כל כך.

כי ככה גם מערכת התחושה שלנו.

שונה.

אחד רגיש יותר למגע או רעש ואחר דווקא מחפש למשמש כל מה שבסביבה.

אחד זקוק לתנועה רבה והאחר חווה בה חרדה.

היא שונה ביננו ובין בני/בנות זוגינו,

בנינו ובין ילדנו.

ומשתקפת גם במערכות היחסים שלנו

ובמידת הנוחות שאנחנו חשים בתוכם.

קחו לכם רגע,

ללכת עם ההבנה הזאת,

להתבונן בחוויה החושית המשתנה בין אדם לאדם.

לייצר הבנה חדשה של האחר.

ולכו וצרו לכם ולביתכם -

חוויות חושיות - ריטואליים חושיים שחוזרים על עצמם

ומייצרים זיכרון עמוק מאוד.

בחרו את החוויה הזאת, שאתם מבקשים שלידכם יזכרו.

את ריח הגשם הראשון, את קולות השירה והנגינה,

את הטעם של שהמרק של סבתא, את הרגליים היחפות באדמה.

או כל דבר אחר.

למדו את התקשורת הזאת שהיא בלי מילים ובלי שכל

אבל נרשמת למרחקים.

שנה טובה ומאוד מאוד מתוקה.